מה חשוב כשבוחרים די ג'יי לאירוע

פגישה קצרה ליד מכונת הקפה

זה היה בוקר רגיל לגמרי. כזה שמתחיל בקפה חזק מדי ומסתיים בישיבת צוות שלא באמת ברור למה היא קיימת. עמדנו שתינו ליד מכונת הקפה במשרד, אני עם ספל סדוק שהיא הביאה מהבית והיא עם כוס חד פעמית שכבר התקררה. היא נאנחה, כזה אנחה קטנה של עייפות ולא דרמה, ואמרה כמעט בלחישה שכנראה מצאנו די גיי לאירוע.
הרמתי גבה, חייכתי חצי חיוך ושאלתי אם היא בטוחה. היא משכה בכתפיים ואמרה כן בערך. הוא היה נחמד בטלפון, שלח פלייליסט, הכל נשמע סבבה.
שתקנו רגע. הקפה נזל לאט. ואז אמרתי לה בלי לחשוב יותר מדי שהנחמד בטלפון זה החלק הכי קל. היא צחקה קצת, כזה צחוק קצר של מבוכה, ואמרה שזה בדיוק מה שמפחיד אותה.
פה כבר ידעתי שהשיחה הזאת הולכת לקחת זמן. לא כי אני מבינה במוזיקה או באירועים, אלא כי עברתי את זה בעצמי. ויותר מפעם אחת.

הסיפור שלא מספרים בפגישת היכרות

התיישבנו על הספסל הקטן ליד החלון. היא שיחקה עם המכסה של הכוס, מסובבת אותו קדימה ואחורה. סיפרה לי איך בפגישה עם אותו די ג'יי לאירוע הכל הרגיש מאוד מרשים. הוא דיבר מהר, הראה סרטונים, סיפר על ציוד, על תאורה, על מעברים. הכל היה מאוד נוצץ.
אמרתי לה שבדיוק שם אני נפלתי בפעם הראשונה. לא בגלל שהוא לא היה טוב, אלא בגלל שאף רגע אחד הוא לא שאל איך אנחנו רוצים להרגיש. לא שאל מי האנשים, איזה וייב אנחנו מחפשים, מה ממש לא בא לנו לשמוע.
זכרתי איך יצאתי מהפגישה ההיא עם תחושה מוזרה בבטן. הכל נשמע נכון, אבל משהו לא התחבר. התעלמתי מזה כי לא רציתי להיות זאת שעושה סיפור. בדיעבד הבנתי שזה היה סימן קטן, כזה שמופיע בשקט.
היא הנהנה. אמרה שגם אצלה לא היו כמעט שאלות. הוא בעיקר דיבר. הסברתי לה בעדינות שדי גיי טוב לא מתחיל ממוזיקה אלא מאנשים. לא ממסך ולא מרמקולים אלא משיחה. ואם בפגישה הראשונה אין מקום לשתיקה קטנה, להקשבה, לשאלות לא מושלמות, זה אומר משהו.
לא צריך לברוח מזה מיד, אמרתי לה. רק לשים לב. לפעמים ההרגשה הזאת היא הכל.

כשמשהו קטן מרגיש לא במקום

אחרי הצהריים כבר היינו בגינה עם הילדים. נדנדות חורקות ברקע, צחוק מתגלגל, שקית חטיפים שנקרעת ביד אחת בזמן שהשנייה מנסה למנוע נפילה. היא הסתכלה עלי ושאלה אם בכלל אפשר לדעת מראש. הרי באירוע עצמו הכל יכול להשתנות. אנשים מגיעים עם מצב רוח אחר, הקהל מתערבב, מה שתכננו בבית נראה פתאום אחרת לגמרי.

אמרתי לה שזה נכון, אבל יש דברים שמרגישים גם בלי לדעת להסביר. סיפרתי לה על אירוע אחד שבו הכל היה מדויק טכנית. הסאונד היה מצוין, המעברים חלקים, אפילו רשימת השירים נראתה מושלמת. ובכל זאת הלב לא היה שם. הרחבה הייתה מלאה אבל האוויר הרגיש זר. אנשים זזו אבל לא באמת נכנסו לזה. רק בדיעבד הבנתי שלא הייתה התאמה. לא בינינו לבין הדי גיי ולא בינו לבין הקהל. הוא ניגן יפה, אבל לא הקשיב. ניסה להוביל את האנשים במקום להיות איתם, וזה הבדל שמרגישים בגוף.

היא שתקה רגע. הסתכלה על הילדה שלה מטפסת לאט, כאילו בודקת כל שלב. אמרה בשקט שהיא מפחדת לטעות. אמרתי לה שכולנו מפחדים. הבחירה הזאת מרגישה גדולה כי אין חזרה אחורה. אבל לפעמים הדרך להימנע מטעות היא פשוט לעצור ולשאול עוד שאלה אחת. לא מקצועית, לא חכמה, שאלה של תחושה. כמו מה קורה אם הרחבה ריקה לכמה דקות. איך הוא מגיב כשמבקשים שיר שהוא פחות אוהב. או אם הוא זוכר אירוע שבו משהו לא עבד ואיך הוא הרגיש שם.

ואז הוספתי שבדיוק בגלל זה לפעמים נוח להתחיל ממקום מסודר, כזה שנותן מבט רחב ולא רק שם אחד. הזכרתי לה שבשלב מסוים אני עברתי על רשימת הדיג’יים של קליאנטה באתר https://caliente.co.il/dj/ לא כדי לבחור מיד, אלא כדי להבין סגנונות, לראות גיוון, להרגיש מי מדבר אלי גם דרך כמה שורות ולא רק דרך סרטון. זה לא פתר לי הכל, אבל זה עזר לי לחדד מה אני מחפשת ובעיקר מה פחות.

התשובות לשאלות האלו מספרות הרבה. לא המילים עצמן אלא הטון. אם יש שם גמישות. אם יש שם הקשבה אמיתית. אם יש שם חיוך קטן או שתיקה שמרגישה נוחה ולא לחוצה. לפעמים דווקא ברגעים האלו, בין נדנדה לחטיף, מבינים הרבה יותר מאשר בפגישה רשמית עם פלייליסט מוכן.

בסוף זה לא רק מוזיקה

בערב דיברנו בטלפון. כזה טלפון של סוף יום, כשהבית כבר שקט, הכלים בכיור מחכים למחר, והקול בצד השני נשמע קצת יותר אמיתי. היא אמרה לי שהיא התקשרה אליו שוב, בלי הכנה מוקדמת, בלי רשימות ובלי לנסות להרשים. סתם שיחה. היא אפילו צחקה ואמרה לי שבכלל לא התכוונה לדבר על מוזיקה, רק לבדוק איך זה מרגיש.
והפעם משהו היה אחר לגמרי. הוא לא מיהר. הקשיב. עצר רגע לפני שענה. שאל שאלות שלא הופיעו בפגישה הראשונה. אפילו צחק בקול כשהיא סיפרה על הדוד הזה שתמיד מבקש את אותו שיר, בכל אירוע, בלי קשר לאווירה. היא אמרה ששם, באמצע השיחה, בלי שהיא שמה לב, ירדה לה הנשימה. לא כי הכל נסגר ולא כי הייתה החלטה סופית, אלא כי נוצר חיבור קטן ואמיתי. כזה שלא צריך להסביר.

אמרתי לה שזה בדיוק הרגע שבו מתחילים להבין איך בוחרים די ג'יי לחתונה בלי רשימות ובלי נוסחאות. לא דרך מי יודע יותר, אלא דרך מי נמצא שם איתכם. מי מבין שזה לא ערב שלו ולא מופע אישי, אלא רגע אחד בחיים שלכם. מישהו שמרגיש את האנשים ולא רק את הקצב. שמוכן להיות חלק מהסיפור ולא לעמוד במרכז הבמה.

לפעמים הבחירה הנכונה לא מגיעה מתוך התלהבות גדולה או התאהבות מיידית, אלא דווקא מתוך שקט. מתוך תחושה רגועה שאפשר לסמוך. שאפשר לשחרר שליטה בלי פחד. זה לא חייב להרגיש מושלם, רק נכון מספיק כדי להמשיך הלאה.

סיימנו את השיחה בחיוך עייף כזה, של סוף יום. הרגשנו ששתינו עברנו משהו קטן ביחד. לא החלטה דרמטית ולא רגע מכריע, אלא תובנה שקטה שנשארת איתך גם אחרי שהטלפון מונח בצד.

ואם יש משהו אחד שאנחנו לוקחות מכל זה, זה שלא צריך לדעת הכל מראש. מותר להתבלבל. מותר לשאול שאלות שנשמעות טיפשיות. מותר להרגיש אי ודאות. ואם אתם עומדים שם עכשיו, בין שיחות לטלפונים, בין התרגשות לחשש, תנו לעצמכם רגע להקשיב לבטן. אנחנו כאן אם תצטרכו עזרה, שיחה או פשוט מישהו שיגיד שזה בסדר לקחת עוד רגע לפני שמחליטים.