דני העביר את אצבעותיו על שפת ספל הקפה המתקרר, וניסה להימנע ממבטה של ליאת. בחוץ, מבעד לחלון המטבח, גשם דק החל לטפטף על העלים היבשים בחצר. חמש עשרה שנים חלפו מאז אותו יום קיץ שבו ראה אותה לראשונה, צוחקת עם חברותיה בקפה הקטן ליד האוניברסיטה. הוא זכר כיצד התקרב אליה בידיים רועדות, ואיך במפתיע, היא חייכה אליו בחזרה.
אתה זוכר את הקפה ההוא ליד הקמפוס, שאלה ליאת פתאום, כאילו קראה את מחשבותיו. קמטים דקים נמתחו בזוויות עיניה כשחייכה, קמטים שלא היו שם כשהכירו.
דני הרים את מבטו והנהן. הקפה של שמוליק. הם סגרו אותו לפני שנתיים.
כן, אמרה ליאת. אפילו לא הספקנו להיפרד מהמקום. היא שתקה לרגע. כמו הרבה דברים בחיים, פשוט… נעלמים לפני שמרגישים.
הילדים ישנו. גלי, בת השתים עשרה, נרדמה תוך כדי קריאת ספר, כמו תמיד. עמית, בן התשע, נרדם רק אחרי שדני הבטיח לו שיבנו יחד את דגם החללית בסוף השבוע. מסביבם, הבית היה שקט באופן מעיק. הדממה הזו הייתה שונה מהשקט הנעים שנהגו לחלוק פעם.
דני, אמרה ליאת לבסוף, קולה רועד מעט. היא לקחה נשימה עמוקה והתיישרה בכיסא. אני לא יודעת איך להגיד את זה אחרת. חשבתי על זה המון. היא בלעה את רוקה. אני חושבת שהגיע הזמן שנפסיק להעמיד פנים. אני אוהבת אותך בתור האדם שהיית עבורי כל השנים, אבל אני לא מרגישה שאנחנו חיים כזוג יותר.
משהו בבטנו של דני התהפך. למרות שידע שהרגע הזה מתקרב, למרות שהוא עצמו הרגיש אותו דבר, המילים הכו בו כמו אגרוף. הוא הביט בידיו. תחת האור הרך של מנורת המטבח, הבחין בקו הבהיר סביב האצבע שעליה ענד את טבעת הנישואין. הוא הסיר אותה לפני שבועיים, כשעבד בגינה, ומאז לא ענד אותה שוב. ליאת לא אמרה דבר.
אני יודע, אמר לבסוף, קולו שקט אך יציב. בתוך תוכו הרגיש הקלה מוזרה, כאילו משא כבד הוסר מכתפיו. גם אני מרגיש ככה.
ליאת הנהנה, דמעות מציפות את עיניה. מה קרה לנו, דני?
דני שאל את עצמו את אותה שאלה פעמים רבות מספור בחודשים האחרונים. לא הייתה תשובה פשוטה. הם לא בגדו, לא צעקו, לא התקוטטו. הם פשוט… התרחקו, כמו שתי סירות שנקשרו זו לזו ונסחפו לכיוונים שונים בזרם איטי ובלתי נראה.
זה לא מגיע לנו, אמר דני, וגם לא לילדים. אנחנו צריכים למצוא דרך להיפרד כמו שצריך, בלי מלחמות ובלי מריבות.
ליאת הושיטה יד ונגעה באצבעותיו. היד שלה הייתה חמה, מוכרת. הילדים צריכים לדעת שאנחנו עדיין משפחה, גם אם אנחנו לא זוג.
שלומי, עורך הדין שלהם, ישב מולם במשרדו המרווח. חלונות גדולים הציגו את נוף העיר, אך דני התקשה להתרכז בו. הוא הביט בליאת, שישבה זקופה בכיסא, רושמת הערות בפנקס קטן. תמיד הייתה מסודרת ממנו. תמיד ידעה מה לשאול.
העיקרון שמנחה אותי, אמר שלומי, מסובב עט כסוף בין אצבעותיו, הוא ליצור חלוקה שתשקף את התרומה של כל אחד מכם לזוגיות, אך גם תשמור על איזון לטובתכם ולטובת הילדים.
דני הרגיש בחילה קלה. לא כך דמיין את חייו. לא ישיבה במשרד עורכי דין, מחלק את מה שבנה במשך חמש עשרה שנים. הוא הביט בזוג התמונות שהיו קבועות בארנקו: גלי בהופעת הבלט האחרונה שלה, עמית מחזיק בגביע מתחרות השחמט בבית הספר.
אנחנו רוצים שהילדים יישארו בבית עד שיגדלו, אמרה ליאת, קולה יציב. אני מוכנה להמשיך לגור שם, אבל ברור לי שגם לדני מגיע חלק מהנכס.
ליאת תמיד הייתה הגיונית. דני הסתכל עליה ותהה איך אישה שמכירה אותו כל כך טוב, שיודעת את החלומות והפחדים שלו, הפכה כמעט לזרה. איך הם הפסיקו לדבר באמת. איך הפסיקו להקשיב.
בערב, בחדר המגורים המוכר, דני ראה את ליאת מתבוננת באלבום תמונות ישן. הוא התיישב לידה בשקט. התמונה שבה התבוננה הייתה מטיול לכרתים, שנה אחרי שנולדה גלי. ליאת צוחקת למצלמה, גלי התינוקת בזרועותיה, ודני מאחוריהן, זרועותיו עוטפות את שתיהן.
זה באמת הדבר הנכון, שאלה, קולה רועד. אצבעותיה ריחפו מעל התמונה, נזהרות לא לגעת.
דני הרגיש את העקצוץ המוכר בעיניו. אני חושב שכן, אמר לבסוף. אנחנו מסיימים את הפרק הזה בצורה מכובדת, בלי להרוס את מה שבנינו יחד. אני עדיין אהיה כאן בשבילך, ובשביל הילדים תמיד.
ליאת סגרה את האלבום בעדינות, כאילו נפרדת ממשהו יקר. זה הגיוני, אבל עדיין… כואב.
אני יודע, ענה דני, ופתאום הרגיש דחף לגעת בשערה, להעביר את אצבעותיו בתלתלים שאהב כל כך. אבל הוא לא עשה זאת. היו גבולות חדשים שנוצרו ביניהם, בלתי נראים אך מוחשיים. אולי כואב בגלל שזה חשוב. בגלל שמה שהיה בינינו היה אמיתי.
גלי בכתה כשהם סיפרו לילדים. דמעות שקטות שזלגו על לחייה. עמית הסתכל בריצוף, מסרב להרים מבט. אז אתם שונאים זה את זה עכשיו, שאל בקול קטן.
לא, ענתה ליאת מיד, מושיטה יד לגעת בכתפו. ממש לא. אנחנו אוהבים זה את זה, אבל בדרך אחרת עכשיו. כמו… כמו חברים טובים.
חברים טובים לא גרים ביחד, אמר עמית, עדיין מסתכל ברצפה.
דני התקרב אליו, התכופף לגובה עיניו. נכון, אבל חברים טובים עדיין דואגים זה לזה. עדיין רוצים שהשני יהיה מאושר. ושנינו, אמא ואני, אנחנו הכי אוהבים אתכם בעולם. זה לא ישתנה לעולם.
אנחנו תמיד נהיה משפחה, הוסיפה ליאת, פשוט משפחה קצת אחרת.
גלי הרימה מבט, עיניה אדומות. איך תדעו אם עשיתם את הדבר הנכון?
דני וליאת החליפו מבטים. בעיניה של ליאת ראה דני את אותה שאלה, אותו פחד.
לפעמים, אמר דני, מתיישב ליד גלי ולוקח את ידה, אנחנו לא יודעים אם ההחלטות שלנו נכונות. אנחנו רק יכולים לעשות את מה שמרגיש לנו הכי נכון ברגע זה, ולקוות שהכל יהיה בסדר.
הדירה החדשה של דני הייתה קטנה אבל נעימה, שלושה רחובות מהבית הישן. הוא הכין חדר לילדים, צייר את הקירות בצבעים שהם בחרו, קנה רהיטים חדשים. בכל פעם שהם באו לביקור, הוא ניסה להפוך את המקום לבית בשבילם.
הפעם הראשונה שראה את ליאת אחרי שעבר לדירה החדשה הייתה מוזרה. היא הביאה את הילדים וחיכתה בחוץ, לא בטוחה אם להיכנס. הוא הרגיש את הניכור שביניהם, את המרחק.
אבל עם הזמן, המרחק השתנה. הם למדו להיות הורים ללא להיות זוג. למדו להיות חברים, מסוג חדש. כשעמית זכה בתחרות המדעים בבית הספר, הם ישבו זה לצד זו באולם, מחייכים בגאווה. כשגלי חלתה ואושפזה עם דלקת ריאות, הם ישבו לילות שלמים בבית החולים, מחליפים משמרות ותומכים זה בזו.
הם למדו שגירושין אינם כישלון, אלא לפעמים הדרך היחידה לשמור על האהבה שהייתה. לעתים, כאשר ראה את ליאת צוחקת עם הילדים, או כאשר קיבל ממנה הודעה שסתם שאלה איך שלומו, הרגיש דני תחושה מוזרה של הקלה מהולה בעצב: הם הצליחו לשמור על משהו, גם אם זה לא היה מה שתכננו.
בשנה החדשה, כשישבו כולם יחד לארוחת החג, דני הביט סביב השולחן וחשב: זו לא המשפחה שדמיינתי, אבל זו המשפחה שלנו. והיא יפה בדרכה שלה.